חתולי רחוב: מחמד או מטרד?

04/11/2010 | תחום התמחות: נדל"ן ובתים משותפים

רבים הם הבתים המשותפים בהם החתולים קנו להם מעמד והם בבחינת "דיירי משנה". שם הם סועדים את ליבם ומנעימים את זמנם, ישנים, משחקים ואף ממליטים.

יש מי שיראה בהאכלת חתולים סמל לאנושיות וחמלה, ביטוי טהור של דאגה תמימה לשלומם של חסרי ישע. יש מי שיראה בכך מטרד, מפגע תברואתי, מוקד של לכלוך, צחנה, מחלות ויללות (במיוחד בתקופת הייחום).

הסוגיה מעוררת שאלות מוסריות, בריאותיות ואף כלכליות ומצביעה על הקונפליקט העמוק: כבוד האדם וקניינו או כבוד החתול?

שאלות אלו טרם באו על פתרונן בחקיקה ראשית והן מוסדרות באופן נקודתי באמצעות בתי המשפט.

סוגיה בנושא נדונה בביהמ"ש השלום בחיפה (תא 015908/04 - כבוד השופטת ר. למלשטריך-לטר):

בעלת דירה בבית משותף נהגה להאכיל 20 חתולים לערך בחצר ביתה באופן יומיומי.

התובע, בעל דירה בבית המשותף, התלונן על לכלוך וריחות לא נעימים בשל כך שהחתולים מטילים את צרכיהם בחצר המשותפת, גורמים ללכלוך וכן מתלונן על יללות ייחום של החתולים.

כמו כן טען התובע כי הוא נמנע מלפתוח את תריס מרפסת ביתו, מאחר וחושש שהחתולים יקפצו ויכנסו לביתו, כפי שכבר קרה בעבר.

התובע טען כי בקש מספר פעמים מהנתבעת להעתיק את מקום האכלת החתולים למקום אחר אך ללא הועיל.

לפיכך הגיש תביעה לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה כנגד השכנה, על מנת שתמנע מלהאכיל את החתולים ברחבי החצר המהווה רכוש משותף.

הנתבעת טענה כי חתולי הרחוב באים לאכול ונעלמים לאחר 5-10 דקות וכי האיסור להאכיל חתולים בתחומי הרכוש המשותף פוגע בזכות קנינה, וכי מדובר בשימוש סביר. עוד טענה כי זכותה להאכיל בעלי חיים מתבססת גם על חוק יסוד חופש העיסוק ועל חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

על כף המאזניים עמדו: מחד, החירות והצורך של אותה אישה לדאוג לרווחת החיות, וכן כבודם של החתולים הסמוכים על שולחנה. מאידך, זכותו של השכן להשתמש ללא חשש וללא הפרעה בקניינו.

בית המשפט בבואו לדון במקרים כגון אלו, בוחן 3 סוגיות משפטיות:

1. האם הצדדים עושים שימוש סביר במקרקעין המשותפים (כאמור בסעיף 31(א) לחוק המקרקעין?

ההנאה שבעל דירה רשאי להפיק מזכותו ברכוש המשותף נקבעת על פי האמור בחוק המקרקעין, תקנון הבית המשותף, ועל פי ההחלטות של האסיפה הכללית והנציגות. באין הוראות מפורשות בדבר השימוש המותר ברכוש המשותף על ידי בעל דירה, רשאי בעל דירה להשתמש ברכוש משותף שימוש שהוא טבעי לו ובלבד שלא ימנע שימוש כזה מבעלי הדירות האחרות בבנין. לסוגיה זו התייחסתי במאמרי הקודם בעניין בניית הסוכה.

2. האם המצב הנדון עולה כדי מטרד ליחיד?

סעיף 44 לפקודת הנזיקין מגדיר מטרד ליחיד כדלקמן:

מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם;

לשאלה כיצד נמדדת הפרעה העולה לכדי מטרד, קבע בית המשפט העליון כי ההפרעה חייבת להיות ממשית, מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת.

3. מאזן הנוחות

הפסיקה המודרנית מאמצת את עקרון האיזונים. בעניין הנדון העמיד בית המשפט מחד גיסא – את השימוש הבלתי סביר במקרקעין, את המטרד הנובע מהתנהגות הנתבעת ואת הצורך האנושי ברווחה, ומאידך גיסא – את החובה להגן על בעלי החיים ואת הצורך הנפשי שיש לנתבעת להאכיל חתולים.

לאחר שבחן את 3 הסוגיות המצוינות לעיל ובחן את הראיות אשר הונחו בפניו, קבע בית המשפט כי במקרה הנדון, ידו של התובע על העליונה.

נפסק כי פעולת האישה אינה בבחינת שימוש סביר במקרקעין ופוגמת בזכות ההנאה של התובע מהם. עוד נפסק, כי מנהגה של האישה מהווה מטרד ליחיד כהגדרתו בפקודת הנזיקין .

בדונו במאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי נקודת האיזון בין מכלול האינטרסים האמורים מחייבת לאפשר את המשך האכלת החתולים, בתנאי שזו תתבצע מחוץ לתחומי החצר המשותפת.

התוצאה הייתה צו מניעה שאסר על הנתבעת להאכיל את החתולים במתחם הבית המשותף, לרבות על גדר הבטון הסובבת אותה, וכן במרחק של מטר מגדר הבטון כלפי חוץ.

הנתבעת לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (אשר נדחה) ואף לבית משפט העליון, אשר בסופו של יום אימץ את פסק הדין והשאיר את צו המניעה על כנו בקובעו כי:

"יש לציין מה רבה חשיבותה של הדאגה הכנה לצרכיהם של בעלי חיים חסרי ישע אלה, ומה נעלה תכלית זו. התנהגות ראויה זו כל כולה גילוי מבורך של חמלה וחיבה, החושף בפנינו את צדו האנושי של האדם, עליו מוטלת החובה לנהוג ברחמים כלפי כל בריה באשר היא, קטנה כגדולה, בבחינת "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה 9). בית משפט זה כבר העלה על נס לא אחת את הצורך להגן על בעלי החיים, לגביו נאמר כי הוא "מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר הצורך והחובה להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו... וכי "חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים.. יחד עם זאת, חשובה תכלית זו ככל שתהא, אין לומר כי ידה תהא תמיד על העליונה כאשר בצידן השני של כפות המאזניים מונחת רווחתו של אדם ויכולתו ליהנות מקניינו. במקרה דנן, בעוד למשיב אין בנמצא חלופה לסביבת בית נקיה ושקטה – זכות המגיעה לכל דייר, למשיבה ישנה אפשרות להאכיל את החתולים בנקודה חלופית, אשר אינה מסוכנת ואשר אינה נמצאת בשטחו של אדם אחר".

לסיכום:

הכותב מצטרף לעמדתו של בית המשפט וקורא לרשויות המקומית לפעול להקמתן של נקודות האכלה מסודרות ברחבי העיר. פעולה מעין זו, נושאת עמה מסר חינוכי בדבר חשיבות הדאגה לבעלי חיים תוך שמירה על נקיון פני העיר.

ברם, כל עוד הרשויות לא "ירימו את הכפפה, ביכולתן של פעולות פשוטות במסגרת הבית המשותף, לסייע במניעת סכסוך משפטי וכמובן להנעים את יחסי השכנות, למשל: לכנס אסיפת דיירים ולהחליט יחדיו על מקום מוסכם להאכלת חתולים אשר לא מהווה מטרד לשכנים, בשעות מוסכמות, מתן אוכל יבש וניקיון שוטף של האזור.

עורך דין אופיר מילר הינו שותף בכיר במשרד עורכי דין מילר ושות'. הכתבה אינה תחליף לייעוץ משפטי אלא כללית בלבד. בכל הליך משפטי או אחר מומלץ לפנות לעו"ד להתייעצות ולהמשך הטיפול

למאמרים מקצועיים נוספים

למידע נוסף אודות פעילות המשרד בתחום נדל"ן ובתים משותפים